האגדה על שבירת הכלים, שאם תרצו אינה אגדה

פעם, לפני שנים רבות, בראשית הזמן, חצתה את הרקיע ספינה שנשאה על סיפונה מטען מיוחד, מטען של אור. היא ניווטה את מסלולה בין עולמות בראשית וביקשה להגיע אל העולם הזה ולפרוק כאן את מטענה.

ואז, כשלא יכלה יותר הספינה להכיל ולשאת את אור בראשית העצום, הנורא ורב החסד נשברה הספינה.

ורבבות ניצוצי אור, כחול אשר על שפת הים וככוכבים בשמיים, התפזרו על פני האדמה ונלכדו בלבם של בני האדם. ושם חבויים ומוסתרים ניצוצי האור הגנוז ההוא עד עצם היום הזה. חבויים וקבורים, מכוסים בקליפותיו הרבות של הלב, הלב הרוצה מכל וכל, משפחה ומושכללות, כסף ושליטה וכבוד, ומה לא…

רק לעיתים נדירות נפנה הלב להקשיב לרחשיו של הניצוץ הקדום החבוי בו. לקולו הבהיר. לקול האמת והאהבה. ובשעות כושר אלו מקשיב הלב לגעגועיו של הניצוץ לכל רבבות הניצוצות האחרים שליוו אותו בדרכו לכאן. כי אין דבר שהניצוץ כמהה אליו יותר מאשר להתאחד עם שאר הניצוצות איתם ירד אל העולם הזה וזכרון הקרבה והשלמות מפעם בו, מבקש להכריע את כל קליפותיו הרבות של הלב.

והלב, הלב מבין. הלב יודע שבכלל מעשה של אהבה, התחשבות, בכל השתדלות שיש עמה מסירות וחסד לזולת, משתחררות הקליפות אט אט מאחיזתן הלופטת, והניצוצות מתקרבים קמעה, מגשרים על פני מרחביו האינספייים של הלב האנוכי.

הלב זוכר, הלב מבין. הלב יודע שכאשר יתחברו הניצוצות אלו לאלו תחזור ספינת בראשית לשייט ברקיע וכל הניצוצות עמה, ותחייה כבראשונה את נשמת אדם ראשון. ואנחנו, כולנו, עמה, מפליגים למרחביו הנצחיים של האינסוף…